משנת ארץ ישראל על משנה חולין ד׳:א׳

1 לפי כתב-יד קופמן

2 בהמה שהיא מקשה לילד הוציא העובר את ידו והחזירה מותר – ב-מ, מנ, בדפוסים נוספים וכן במשנה שבבבלי ואף בחלק מכתבי היד לבבלי נוסף "באכילה" – אם שוחט את האם מותר לאכול את העובר שבתוכה. העובר נחשב עדיין לחלק מאמו ושחיטתה מתירה אותו. הוציא את ראשו אפ על פי שהחזירו הרי זה כילוד – ואי אפשר לאכלו אלא אם נשחט לחוד. חותך מן העובר במיעיה מותר באכילה – גם אם האם טרם נשחטה והיא עדיין חיה מותר לחתוך מתוכה חלקים של העובר ללא שחיטה. באופן מעשי כנראה נעשה ניתוח ולא הצליחו לחלץ את הוולד שלם, אך ניתן לחתוך ולהציל חלקים ממנו. בשרו אינו זקוק לשחיטה, גם לא לשחיטת האם. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה – לא נאמר במפורש במשנה האם הטחול והכליות הם של העובר והם נחשבים לגוף האם, או הטחול והכליות שלה. מההמשך עולה שמדובר בטחול ובכליות של העובר. ברור שחז"ל סברו שלטחול ולכליות תפקיד מיוחד, הטחול והכליות של העובר נחשבים חלק מהאם יותר מיתר אברי העובר. ייתכן שהם סברו כך משום שחבל הטבור קרוב לטחול. מן הראוי להעיר שלמעשה הטבור יוצא מהשליה של האם ומחובר ישר לכלי הדם של העובר.

3 הביטוי הוציא את "ידו" שאוב מאוצר הטרמינולוגיה העוסקת בלידת אדם. תינוק מוציא לעתים לראשונה את ידו, ולאדם יש רגליים וידיים. לעומת זאת לבהמה בדרך כלל אין ידיים אלא ארבע רגליים. המשנה משתמשת אפוא במינוח המקובל לגבי אדם ומחילה אותו על הטלה או העגל.

4 זה הכלל – המסביר את ההלכה הקודמת, דבר שהוא גופה – הטחול והכליות של העובר, אסור ודבר שאינו גופה – אלא הוא גוף העובר, מותר – באכילה ללא שחיטה. בתוספתא ניתן נימוק אחר להלכה: "חומר באיברין מה שאין בעוברין, ובעוברין שאין באיברין. שהעובר הוציא ראשו והחזירו אסור, הוציא ידו והחזירה מותר. חומר באיברין שהמחתך את העובר במעי אמו מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה" פ"ד ה"ב, עמ' 506. אם כן ההבדל בין טחול וכליות לבין היד הוא שהיד אינה נחשבת לעניין זה כ"אבר", כלומר היד עלולה לצאת ואז יש לה דין עצמאי. הטחול והכליות הם אברים פנימיים, וכל האברים הפנימיים אסורים באכילה. מכאן יש להסיק שטחול וכליות אינם דווקא, אלא הם דוגמה לאבר פנימי, וכל האברים הפנימיים אסורים תמיד עד יציאת רוב הוולד החוצה. כן משמע מהבבלי המביא את הברייתא סח ע"א.

5 הוצאת הידיים טלפיים בבהמה מבשרת לידה לא טבעית וקשה, ובתנאי ההתמחות של ימי קדם, כשטרם נוצר מקצוע הווטרינריה, היה סיכוי רב שהבהמה תמות בלידה, ואולי אף תמות בעת הניסיון לחלץ את הוולד. השארת הוולד הבטיחה שהוולד ימות, אך לא היה בה בהכרח מזור לבהמה. לעומת זאת בבני אדם הוצאת יד אינה מבשרת עדיין על כשל בלידה, ועדיין יש אפשרות ללידת ראש רגילה. על רקע זה נבין את ההתייחסות השונה לבהמה ולאישה במקרה זה בבלי, נידה כח ע"א.

6 התוספתא חוזרת על ההלכה ומוסיפה: "הוציא ידו וחתכה ואחר כך שחטה, מה שיצא אסור טמא ושבפנים מותר" פ"ד ה"א, עמ' 506; להלן מ"ד. מה שיצא כבר נחשב לבעל חיים עצמאי, ומותר באכילה רק בשחיטת הוולד. כך נוצר מצב אבסורדי מבחינה משפטית, שכל גוף העובר הוא חלק מהאם ומותר באכילה בשחיטת האם, אך היד היא כביכול יצור עצמאי, ולמעשה אין דרך להתירה לאכילה, אלא אם ייוולד העובר ויישחט. המשך התוספתא יידון להלן במשנה ד.